הרצאה מאת גלי שגיא

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים

יש רגעים בחיים שבהם הכול משתנה ברגע אחד.
״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ היא הרצאה על החיים עצמם, ועל המשפט שניב השאירה לכולנו.

הרצאה לקהילות · ארגונים · נשים · נוער

פוסטר ההרצאה ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ מאת גלי שגיא, לצד דיוקן שלה. על הפוסטר כתוב: לא תמיד אפשר לשלוט במה שקורה לנו, אבל תמיד אפשר לבחור איך נשארים. רוב החיים לא קורים בדרמה, הם קורים ביום רגיל, בתוך עומס, אחריות, אנשים והחלטות, ודווקא שם משהו מבפנים נבחן. בהרצאה אישית, חדה ועוצמתית גלי שגיא נוגעת ברגעים שבהם פרופורציות משתנות, אמונה מקבלת משמעות אחרת, והבחירה מי אנחנו הופכת להיות הכול. לא עוד הרצאת השראה, אלא משהו אחר שמשנה נקודת מבט מבפנים.

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים · פוסטר ההרצאה

יש רגעים בחיים שהכול משתנה ברגע. רגע אחד החיים מוכרים, וברגע הבא שום דבר כבר לא נראה אותו דבר.

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.

איך זה התחיל

ההרצאה הזאת נולדה הרבה לפני שעליתי על במה. היא נולדה מתוך החיים עצמם, מתוך שנים של התמודדות, מתוך בתי חולים, מתוך תפילות, מתוך פחד, ומתוך אמונה שנבחנה בכל דרך אפשרית.

בהתחלה קראתי לה ״להישאר״. כי זה בדיוק מה שניסיתי לעשות בכל יום מחדש. להישאר. להישאר בתוך התקווה. להישאר בתוך האמונה. להישאר גם כשהלב רעד.

הכול כבר היה מוכן. ההרצאה הייתה מוכנה. והאמנתי באמונה שלמה שניב שלי תהיה שם. שתשב בהרצאה הראשונה. שתשמע אותי. שתחייך אליי את החיוך שלה. שתראה את כל מה שכל כך חלמנו עליו יחד.

ואז הכול השתנה

אבל החיים כתבו עבורנו סוף אחר.

וניב שלי, אהבת נפשי, נפטרה בגיל 29. ומאותו רגע, גם ההרצאה השתנתה, כי פתאום הבנתי שהיא כבר לא יכולה להיקרא ״להישאר״.

היא קיבלה משמעות עמוקה הרבה יותר. היא קיבלה את שתי המילים שניב השאירה לכולנו, שתי מילים שהיו הדרך שלה, שהפכו למצפן שלי בתוך החושך הגדול ביותר שהכרתי.

גלי שגיא בדיוקן שחור לבן, מסתירה חלק מפניה מאחורי צווארון סוודר גבוה

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.
זה המשפט של ניב.
המשפט שהפך למורשת שלה.

על מה זה

והיום, יותר מתמיד, זאת לא עוד הרצאת השראה. זאת הרצאה על החיים עצמם. על כאב. על משפחה. על פרופורציות. על אמונה ברגעים הפשוטים של החיים. על פחד. על געגוע. על הרגעים שבהם נדמה שאין יותר אוויר. ועל הכוחות שאדם מגלה בתוכו דווקא כשהוא בטוח שכבר אין לו כוח.

זו הרצאה שמרגשת. שמטלטלת. שכואבת. ונשארת בלב הרבה אחרי שהיא מסתיימת.

למה אני עולה על הבמה

כי לפעמים אנשים לא מחפשים תשובות. הם מחפשים אמת. ואני לא עולה על הבמה ממקום של מי שכבר מצאה את כל התשובות. אני עולה עליה עם לב שבור. עם אמת. ועם תקווה שהסיפור שלי יוכל לגעת בעוד לב אחד.

אני לא עולה על הבמה כדי לספר איך ניצחתי. אני עולה עליה כדי לספר איך נראים החיים כשהם לא שואלים אותנו מה נבחר. איך נראית אמונה ביום רגיל. איך נראית אהבה של אמא. ואיך גם מתוך השבר הגדול ביותר, אפשר לנסות לחפש משמעות.

ואולי, יום אחד, אבין באמת את משמעות שתי המילים שהשאירה לי ניבי שלי… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. 🤍